המסע לפולין היה עבורי חוויה רוחנית עמוקה שלא ציפיתי לה. כשעמדתי בבתי הכנסת העתיקים, באותן אבנים ששמעו תפילות של דורות שלמים — הרגשתי את כובד האחריות שנפל עליי. לא כתייר, אלא כיהודי שממשיך שלשלת. חזרתי הביתה אחר, עם משהו שקשה להסביר במילים אבל קל מאוד להרגיש.

חשבתי שאני הולך ללמוד היסטוריה. התגלה לי שהלכתי לפגוש את עצמי. בין החורבות והזיכרון, מצאתי שאלות שלא ידעתי שנשאתי בתוכי — על זהות, על אמונה, על מה אני מעביר הלאה. אמרתי קדיש ובכיתי לא מעצב אלא מגאווה עמוקה. זה המסע שישאר איתי כל החיים.

יצאתי למסע כאישה שיודעת את ההיסטוריה שלה. חזרתי כאישה שמרגישה אותה בכל תא בגוף. לעמוד במקומות שבהם חיו, אהבו, שמרו שבת ולימדו תורה — ואחר כך נלקחו — זה שובר ומחזק בו זמנית. הבנתי שהחיים שלי כאן, בבית שלי, עם ילדיי — הם התשובה. אני ממשיכה, וזה מספיק.